הכרתי אותו בצאט - נסיך ב-19 אינטצ' - פרק ראשון מאמר מקודם

1560 צפיות

ראיתי אותו על המסך, צאט, התמכרות מטופשת , לא יודעת למה.אולי כן יודעת ולא רוצה לדעת למה



השורות רצו, לא הצלחתי להבין מי נגד מי , חדות כתיבתו משכה את תשומת ליבי, התעמקתי, מצאתי את עצמי צוחקת בלי שליטה .

המשכתי לבהות מול המסך קוראת את שכותב, מפריחה עשן לבן סמיך למסך ומחייכת, באיזה שלב תהיתי כמה לכל הרוחות הוא יכול לכתוב ובאיזו מהירות, נס קפה , סנדוויץ, מוזגת יין אדום ובוהה, פתאום דממה! הוא התנתק, המסך חזר להיות ריקני שומם עם מלל טיפשי כמו שהיה לפני שנכנס..

התנתקתי נכנסתי למיטה, מצאתי את עצמי חושבת עליו ומחייכת.

וכך מידי יום בשעות קבועות (שאחרי מעקבים לא מבוטלים) מצאתי את דפוס שעות הגלישה שלו והתחברתי בשעות אלו, בוהה, רק בוהה

היהירות השחצנות ניכרו בכל שורה שכתב, גם שכתב דיעות מנוגדות לקו שבו הורגלתי כבר לא בהיתי התחלתי לענות לו ונוצר דו קרב בין השורות, קרב מוחות ותגובות..

הקליק היה מידי, מבין שאר השורות שהיו חסרי משמעות קראתי רק אותו, למדנו להתנהל כמכונה מיומנת ומשומנת, הרמוניה מדהימה


העברנו את השיחות שלנו לחלון פרטי, שלי ושלו, שעות על גבי שעות וכאילו לא נגמרים המילים, הנושאים, זה הדהים אותי, אותו, אותנו.

יצרנו לעצמנו עולם שלנו, עם סימני פיסוק שמביעים רגשות, כעס, תדהמה.

ידעתם שסימני קריאה מביעים כעס ו- @ חיבוק?

אפילו הצלחנו לריב ולסגור את החלון בזעם על משהו שנראה לי כל כך שטותי עכשיו

יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, משתדלים לגעת לא לגעת בפרטים אישיים , רק מסביב, כמו בפרסומת ההיא "רק על הקוים" לא לחצות גבולות.

בכלל הייצור הווירטואלי הזה מולי, נוכחתי לדעת, מאוד קשוב, מצחיק, וחביב, ורק שהכעסתי אותו קיבלתי טונות של סימני קריאה או שאלה.

התמכרתי. מודה התמכרתי אליו, לכתיבה, ובעיקר לדמיון מה עומד שם מאחורי.



תוך כדי ההתכתבות איתו, נזכרתי שהתפיסה המקובלת היא שצריך להיזהר מאהבה וירטואלית, שהאינטרנט "מסוכן" ולכי תדעי איזה חולה נפש עומד לך שם מעבר למסך.
אבל למי אכפת .. הנה הוא עונה לי..


למדנו להעביר מסרים על מה אנו חושבים בסוגריים, אני הכי אוהבת את הסוגריים, השיתוף שהוא מעביר מה הוא חש או חושב והכל בלי להפגש
מדהים בעיני.

אני מאוהבת?
לא, טיפשה את לא
מהר דאגתי להרוג את היתוש הזה שזימזם לי בראש

הפסקתי להיפגש עם חברות, מה כבר יכול לעניין שם? עוד צייסר? עוד מסעדה? מה כל אלה מול המותק שמחכה לי שם , בלי לדאוג איך אני נראית, בלי לחשוב אם תקוע לי משהו בשיניים שם, להתקבל לזרועותיו (או מקלדתו) החמימות ולשמוע (לראות) שהוא חשב עלי היום, ואולי יש מצב, הוא עוד לא בטוח, שקצת התגעגע.



כל מי שחש התאהבות וירטואלית יודע שזמן הוא מושג מטופש שאנשים המציאו בשביל לנהל אנשים ודברים אחרים. אנחנו מתנהלים לנו שעות על גבי שעות, לתוך הבוקר, אני מסתכלת על השעון בבהלה, איך אני אתפקד היום?, יש לי שעה וחצי להתחיל יום עבודה דינמי במשרד..

אבל מה זו העייפות והאי נוחות שארגיש היום לעומת עוד שורה שלו?


ערב, מארגנת לי את כל הציוד לעוד לילה במחיצתו (אני נדפקת, זה ברור לי), סיגריות, שתיה, ומספר נישנושים

מחכה, לא מתחבר

מחכה עוד שעה... לא מתחבר
ואז לקראת חצות , הוא הגיע
"היי" "היי"
ושקט
המסך לא זז
השורות מאחור החלון שלנו רצות
ושלו לא זזות
כתבתי משהו, מחקתי, כתבתי מחקתי
כותבת מוחקת , כותבת מוחקת, והמירב שהצלחתי להוציא אחרי רבע שעה היה סימן שאלה.

הרגשתי את הבטחון יורד לי, אולי הוא הכיר מישהי אחרת? מה כל השבועות האלו היו סתם?

WTF (?!?!)

מספר טלפון, הוא שלח לי אחרי שעה, מספר טלפון.
שלח והתנתק.
מה לכל הרוחות אני אמורה לעשות עכשיו?
להתקשר? לא להתקשר... אולי אתקשר מחר.. כן מחר זה טוב.. אני אתקשר מחסוי שלא ידע שזו אני ואנתק, רק לשמוע את קולו

לא עשיתי כלום, חיכיתי
להתקשר מחסוי ולנתק?
תפסיקי!, נתתי לעצמי סטירה וירטואלית, חכי לערב תבקשי הבהרות.

היום לא עובר, הכל לאט, אני מוצאת את עצמי מסתכלת על השעון בתדירות של 10 דקות, למה השאלות ששואלים אותי נראות לי ארוכות ומטומטמות?
אוף שיגיע 5 כבר.

7 בערב, מחכה, לא מתחבר, בודקת, לא התחבר, יצאתי ונכנסתי בשם שונה שלא יזהה, קיבינימט שיחשוב שיש לי גם חיים בלעדיו (לא אין לי)

כל הלוגיסטיקה הזו שלא הייתה מביישת מבצע צבאי לא הועילה, הבחור נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, מסתכלת על השורות של כולם, אולי הוא בינהם, חצות, לא התחבר.


מילים שנוגעות, מסבירות, מכוונות, מציגות, שואלות. התחושה לא דומה לכלום אחר במציאות הרגילה, אפילו לא ללחישות בטלפון, כל זה אין לי, הוא לקח לי , ריקנות, אויי הריקנות...


בבוקר קמתי עם תחושת אומץ לא מוסברת, החזקתי את הטלפון כאילו עומדת להתקשר, מנתקת, רגע נצחצח שיניים קודם, בכל זאת 6 בבוקר , לא נעים..

עד שעה 4 בצהרים מצאתי את כל התירוצים למה לא להתקשר, כמובן שאף אחד מהם לא היה קרוב אפילו למציאות העגומה שפחדתי.
כן פחדתי.

בשעה 8 בערב שכבר הבנתי שהיום הוא לא יתחבר , ובכלל היום הזה לא מתחבר לשום מקום, לקחתי את הלגימה האחרונה מכוס היין, ושלחתי הודעה "ככה נעלמים"?
דממה
שקט
כמה דקות עוברות.. עדיין שקט
ניערתי את הטלפון לראות שהוא עובד.. כיביתי הדלקתי אפילו הזזתי אותו מקום שאולי חלילה אין קליטה במקום.

"התקבלה הודעה חדשה"(!!!), אני מודה, הלב פרפר, החזקתי את הטלפון, פתחתי את המעטפת "זה היה כל כך קשה דנה? וסמיילי"

משם ההודעות התחילו לקלוח, זה היה אישי יותר, חם יותר, מלטף, מצאתי את עצמי לוקחת את הטלפון לכל מקום וגם ההזוי ביותר (תנחשו לבד)

כל טלפון חסוי שהתקבל מאותו לילה אצלי, זכה לגוון קול חם, סקסי ומלטף כמובן אחרי שגילתי שזה עוד סקר לא מעניין קולי חזר להיות צווחני וחסר מנוחה כהרגלו.


הייתי חייבת פתאום לשמוע אותו מדברת, להרגיש את המבוכה וההפתעה, ואולי נשוחח ויהיה יותר קל, כן, אני אתקשר, הגיע הזמן.

אז צלצלתי (מחסוי כמובן) ושמעתי "הההלו", 6 וחצי בבוקר (אכזרי, אני יודעת) אין מצב שהוא יחשוד שזו אני, הרי ההתכתבויות שלנו מתחילות בשעות אחרי הצהרים/ערב, קול חם, גברי, מחוספס, ניתקתי מהר, כאילו הוא עומד מאחורי ויתפוס אותי בקלקלתי.

יש לו קול שעשה לי ישר לעוף, העור צרב. הקול שלו התלבש במדוייק לתיאור הדמות שלו שעשיתי לי בדימיון ..


אני מאוהבת בו , אני חושבת, אני מקווה בשבילנו שזה לא אהבה לווירטואליה עצמה.

לא הצלחתי להרדם, עניין רגיל שליווה אותי בחודשים האחרונים מאותו לילה שהפציע למסכי , לדעתי יש זן כזה חדש של אנשים שמעופפים מרוב עייפות בגלל הלילות הווירטואליים הממכרים. תוכלו לזהות אותם בעבודה: הם עייפים, הם חסרי סבלנות לדמויות בשר ודם שעומדות מולם, הם רוצים להגיע הביתה. הם מותשים, לא רק פיזית ונפשית, הם עייפים מלחזור למציאות, הם עייפים מלחכות.


למרבה ההפתעה המיסרונים הם תחליף לא רע למסך הגדול. רק שבזמן נסיעה קשה לכתוב מילים מרגשות. נסו לכתוב "חשבתי עליך היום" בזמן סיבוב. אני מניחה שזה נס שלא נזרקתי מעבר לשוליים..

ערב שישי, אני מול הטלוויזיה, הטלפון שומם, !!!התקבלה הודעה חדשה !!!

"אני רוצה לראות אותך סמסי לי את הכתובת...."

המשך יבוא –