איפה להתחיל...
יש כאן בלבול שלם בין אמונה ויחסי מרות.
אתה עובד לא בגלל שאתה מאמין במעסיק שלך (אם כן – זכית...). אתה עובד כי אתה צריך להתפרנס, אתה מציית להנחיות כי אתה צריך את השכר, והעונש הצפוי לך עקב אי ציות עלול לגרום לשלילת השכר (להלן פיטורין).
רוב החברות בנויות בשיטה הירארכית, שבה כמעט בכל רגע נתון יש מישהו מעליך, שמנחה אותך, ואחראי על התמורה אותה תקבל, או לחילופין – העונש שתישא עקב אי עמידה בהנחיה.
האמירה ש"אם תאבד האמונה יאבדו החוקים" – הזויה, ולהלן אפרט למה:
החוקים האמונתיים/דתיים מתחלקים בצורה גסה ל 2: חוקים פולחניים וחוקים חברתיים.
החוקים החברתיים התקבעו כמוסכמות במרוצת השנים (לפחות רובם), וימשיכו להיות תקפים גם ללא אמונה בקיום אל כזה או אחר. לצורך המחשה – הפרדת דת ממדינה לא תגרום לכאוס. החוקים החברתיים ימשיכו להתקיים. זה אולי יפתיע אותך, אבל אנשים מתנהגים באנושיות לא רק בגלל שאלוהים כזה או אחר ציווה אותם.
מהצד השני יש את החוקים הפולחניים, וכאן – כל אל בשלו. המולך דרש הקרבת ילדים, האצטקים האמינו שחיזוק השמש מגיע מהקרבת שבויים והיהודים מאמינים שהנאמנות מוכחת על ידי קיצוץ חלקי של אברי הרבייה הגבריים.
אלו, כמובן, דוגמאות בודדות. מכלול הדרישות של האל, ולא משנה באיזה אל נדון, מהוות סממן השתייכותי. אנשים חיפשו משהו שיאפיין אותם כקבוצה, ואימצו לעצמם פולחן כזה או אחר.
הבסיס לאמונה בנוי על רציונל חברתי, ועל הצורך להשתייך לקבוצה. הפולחן הוא לצורך העניין השתרשות של אמונה טפלה כזו או אחרת, שבמרוצת השנים השתרשה באותה קבוצה, והפכה לסממן מייחד, כאשר בעצם הייחודיות של הסממן היא לא באמונה טפלה כזו או אחרת, אלא בריכוז מכלול האמונות הטפלות לכלל פולחן של אותה דת מדוברת.
לגבי מה שכתבת בסיכום – שוב, יש בלבול גדול בין נושאים אמונתיים-פולחניים למוסכמות חברתיות. אשת איש זה עניין חברתי טהור, בזמן שגן עדן וברכה בפרנסה ביום שבת הם פולחן טהור.
המהות של גן עדן וגיהינום היא פועל יוצא של השאיפה של בני תמותה להכיר בתוצאה של מעשיהם. אם נחזור לנקודה בה פתחנו – כשאתה עובד – האופציות שלך, בגדול, הן משכורת בסוף החודש (להלן שכר, המקביל לתפיסת גן עדן) ופיטורין (להלן עונש, המקביל לתפיסת הגיהינום). רוב האנשים נוטים להכניס את מעשיהם למעין מערכת סגורה, שבה מצד אחד יש את ההשקעה הנדרשת, ומהצד השני – התוצר המופק. בנושאים פולחניים זה פחות ברור. המערכת הזו לא נסגרת, ומכאן הגיע הצורך להקים מערכת תגמול, המבוססת במהותה על אמונה.
כמובן שכרגע התשובה המתבקשת מצדך תהיה ש"יש הוכחות לקיום האל" וכדומה, אבל חשוב להבהיר נקודה אחת: אין צורך להוכיח את קיום האל. יתרה מזו: הוכחת קיומו מהווה סתירה למהות האמונה. אם הוכחת שהוא קיים – לא שייך להאמין בו. אני יכול להגיד לך שהגובה של בחור מסוים הוא 2.5 מטר. אתה יכול להאמין לי, ואתה יכול גם לא. אבל אם אני מראה לך בחור בגובה 2.5 מטר – לא שייך שתאמין לי. רק טיפש יתווכח עם עובדה. ומאחר ועיקר האמונה הראשון הוא קיומו של האל – הרי שהוכחת קיומו מהווה כפירה מוחלטת, כי משמעותה היא שלא ניתן להאמין בו יותר.
טוב. עד כאן החלק התיאולוגי...
המשך יום מקסים.
