יומן מלחמה של אמא

 

יומן מלחמה של אמא - מוקדש לכל האמהות והחיילים בצוק איתן ובכלל

 

 

- תשעה חודשים נשאתי אותך בקרבי
בצרחות  שלא היו מביישות קהל שלם  במשחק אחרון בליגת האליפות הבאתי אותך לעולם
האכלתי, טיפלתי, נישקתי חיבקתי, חינכתי, שרתי, סיפרתי, הלבשתי, קילחתי, עזרתי , הרחתי ועטפתי.. עטפתי באלפי שכבות של אהבה, דאגה, מסירות, חרדה, תיקוה וחלומות..
חלומות על  מה יהיה ואיך תהיה.
גדלת להיות  יותר ממה שציפיתי, הרבה יותר ממה שאפילו התכוונתי כיוונתי וחלמתי
 
- שביקשת אופנים , עיקמתי את האף ואמרתי עוד מוקדם.. אתה עוד ילד
אני בן 15 אמא , ענית לי .
התביישתי,אז קניתי.
 
- שביקשת להתחיל ללמוד נהיגה ..אמרתי לך לא צריך .. תלמד תיאוריה ואז הודעת לי שעברת אותה לפני חודשיים
נחנקתי אבל הסכמתי
 
העדינות שלך משולבת בקשיחות, אינטליגנציה, תובנות מאלפות שלא פעם מצאתי את עצמי לומדת ממך  על איך לראות דברים אחרת
ראית את הכל ממשקפיים וורודות , ואני  החרדתית וההיסטרית תמיד ראיתי את הכל בגווני אפור שחור
למדתי ממך להיות אופטימית, למדתי שאפשר גם אחרת, למדתי שמותר לקוות ולא הכל חייב להסתיים בסוף טרגי.
 
- התגייסת, הודעת לי שאתה הולך לאחת הסיירות, לא שאלת, לא התייעצת , אמרת.
לא יכולתי לעמוד מולך זה היה  מעבר לכוחותיי
שקלתי להתקשר ללשכת גיוס ולטרפד את זה, אבל ידעתי שלא תסלח לי
 
בטקס סיום מסע  שבסופה קיבלת  את הכומתה עמדתי מלאת גאווה שראיתי אותך בק"מ האחרון צועד אלי מאובק נושא אלונקה שעליה אבנים  הלב שלי יצא אליך והעיניים לא נותרו יבשות
המסלול שלך  היה כל כך ידוע לי קורס מפקדים , קצונה
החיילים שלך  העריצו אותך, לא כמוני, אבל העריצו, היית דמות שילכו אחריה לכל מקום שתגיד.
 
8 ביולי, רוני דניאל בפרצוף שלא מותיר הרבה ספקות מודיע שהתחילה לחימה
חיל האוויר התחיל להפציץ אני  יודעת שאתה  שם, אבל יודעת שאתה בטוח  זה חיל האוויר
 
17 ביולי "כוחות הקרקע של צה"ל נכנסו לעזה" מהשנייה הזו שהמילים האלה יצאו לאוויר העולם
כלום כבר לא היה חשוב, לא עבודה, לא חברים, לא הבית, לא אני,  כלום
- העולם עצר -
 
- יושבת מול הטלוויזיה, על הברכיים הלפטופ בולעת כל מידע, כל שביב מידע, כל כתבה, כל מבזק
 
זו הייתה שאלה של זמן שיתחילו השמות של הילדים ששלחנו  לצבא להופיע על המרקע עם התוספת הכי אכזרית בעולם, ז"ל.
כתוביות מרצדות עם הגילאים, 18,20,22 והן לא נגמרות
כתובית..
ועוד תמונה...
ועוד סיפור..
ועוד ילד...
א ל ו ה י ם איך אפשר להכיל את זה? איך?
אי אפשר.
יושבת ורואה את ההורים, כמה כח, כמה עוצמה 
"בבקשה בורא עולם אל תיתן לי להצטרף למשפחת השכול הגיבורה הזו, אני אקלקל להם את כל ההילה שיש מעליהם"
- 10 ימים
10 ימים שלא שמעתי ממך
לא שלא ניסיתי
התקשרתי  לנייד שלך לא היית זמין
התקשרתי  לכל הטלפונים שהיו לי – לא קיבלתי תשובות
- 21:00  - רוני דניאל עוד שם.. פרצוף קפוא מספר על עוד תקרית ברצועה על עוד הרוגים עוד פצועים..
 
דפיקות בדלת .
שמעתי אותם, לא  קמתי
דופקים יותר חזק
לכו מכאן אין פה אף אחד.
הפעמון מצלצל
 
- אני קמה, מרחק של 2 מטר נראה כמו 5 קילומטרים שלא רואים את סופו, אולי אני לא רואה את הדלת כי העיניים שלי מלאות דמעות, אני מנסה לנגב אבל זה לא נפסק.
פתחתי את הדלת
אתה עומד שם, כולך מלוכלך, עם הנשק והמדים מסתכל עלי, מפחד, שלא אתעלף, חיבקת אותי, ואני עומדת לא מבינה, הידיים שמוטות ,אני חושבת שאני אדם הראשון שהיה מחוסר הכרה והוא על הרגלים, ואתה אומר לי , אמא.. זה בסדר, זה אני 
התפרצתי בבכי של כאב, הקלה , געגועים, 
 
ילד שלי, אהבה של אמא, חיבקתי אותך כל כך חזק שכאבו לי הזרועות , אבל לא הוצאת מילה
נתת לי
20 דקות עמדת שם בפתח הדלת ואני מחבקת אותך ובוכה
ורק אז..אחזתי בפניך המזוקנים וראיתי כמה עצבות יש בעיניים החומות היפות שלך 
הילד שלי ראה דברים  שילד בגילו לא צריך לראות
איך אפשר לקחת ממנו את הכאב והעצבות הזו? תעזור לי אלוהים
 
התקלחת
אכלת
לא יכלת לדבר, רצית רק לשים את הראש לישון 
נרדמת , כיסיתי אותך
ישבתי כל הלילה על הכיסא לידך
להסתכל עליך
תמונה כל כך טבעית, ילד במיטה שלו מכוסה , למה דבר כל כך פשוט  הוא כזה לא מובן מאליו, לא אצלנו, לא אצל שום משפחה.
אני שומעת את השקט, את הנשימות שלך, ברקע עוד דיווח, עוד הרוגים, עוד פצועים, צבע אדום  מופיע בפעם המיליון  על הנייד
 
ילד שלי, אני אוהבת אותך.